הומלס בתל אביב

לפני שבועיים נפלה עלינו פצצה.

ג', אחד משלושת בעלי המאורה בה מתגורר מיודענו השפן מזה חמש שנים, רוצה לעבור לגור בה. קשה להאשים אותו. בחור צעיר, בדיוק התחיל ללמוד מדעי המוח בת"א, חי כבר עשרים ומשהו שנה עם שני הוריו ואחותו הצעירה בדירה לא גדולה בבבלי.  איך אמרו ב"זהו-זה"?  "אפילו לג'וקים יש קו אדום". הבחור היה הוגן מספיק לתת לנו התראה מראש, חודשיים וקצת לפני סוף החוזה, ולא להנחית עלינו חיפושי דירה ברגע האחרון. אלא שאליה וקוץ בה- הוא לא בטוח שיוכל בסופו של עניין לעבור לגור בדירה, אלא אם יתקמבן על עבודה סטודנטיאלית נוחה שתפצה על אובדן ההכנסה מכספי השכירות שיפסיקו לזרום.

נו שוֹין, מי שלא אוהב חוסר וודאות, שיקבע את משכנו בשוויץ ולא בארץ הקודש.

במבט ראשון, לא קשה לראות סיבות טובות לשמוח על ההזדמנות לעבור דירה: החשמל אצלנו קטסטרופלי- אי אפשר להפעיל תנור אפיה או שני צרכני חשמל כבדים בו זמנית-  סדקים מבניים בקיר הולכים ומתרחבים בהדרגה ועושים צחוק מהניסיונות הנואלים שלנו לסייד, היעדר הרשתות על החלונות הופך אותנו לכר המרעה המועדף  של מיטב היתושים בעיר והניאגרה לא תמיד מואילה בטובה להתנקות בהדחה ראשונה.

במבט שני, דירת 3 חדרים במחיר שפוי בצפון הישן של ת"א, עם בעלי בית נוחים , מרפסת שמשקיפה לגן וחניה בשפע היא כמו נווה מדבר באמצע הסהרה- אם החלטתם משום מה לעזוב אותה, כדאי שיהיה לכם מושג ברור מה האלטרנטיבה. ע' לא בזבזה זמן והתיישבה על שלל לוחות הדיור המקוונים, והתחילה להנפיק מועמדים לבדיקה, כרגע בקריטריון קצת רחב ומעורפל ("3 חדרים 35 מ"ר זה קצת קטן לא?").

החזרה שלי לשוק מחפשי הדירות נפתחה בקול תרועה בביקור בדירה ברחוב מסריק (2.5 חדרים, קרקע, 55 מ"ר עם גינה, 3300 ש"ח ב-12 צ'קים, ועד בית 250 ש"ח ל-3 חודשים). ע' היתה במשמרת ערב ולכן גייסתי את א"א,  מובטל ההיי-טק האולטימטיבי, לשמש כסייד-קיק.  אולי אפילו נזכה בנקודות אם מישהו יניח שאנחנו זוג חד-מיני. בעודנו מתלבטים באיזו דירה מדובר הגיע זוג מעצבן משהו והצביעו לנו על הדלת השמאלית. הם באו לסיבוב שני, אולי לחפש נזילות מתחת לכיור. נכנסתי בלי לדפוק (יופי של נימוסים, שפן) מה שלא הפריע לשוכרים, זוג חמוד עם 2 כלבות וחוש הומור.

אי אפשר לומר שלא באתי נגוע מהבית, אבל הדימיון לדירה של קיפודובָּה (ארץ נהדרת, 5, 2) היה רב מנשוא. אחת הכלבות היתה ללא עוררין תואמת בָרוְַז, והמרחב בדירה הביא אותי לתהות אם 55 המטרים שבמודעה חושבו תוך ספירה נפרדת של התקרה והרצפה. חלומות המטבח המוגדל שלי (משטח עץ מרכזי של 4 מ"ר, מתלה עילי לסירים ומחבתות, 2 כיורי נירוסטה ענקיים) התנפצו לנוכח הטרפז הקלאוסטרופובי שמחייב לבצע בחירה סופי-סטייל בין קרש חיתוך לקערת הקצפה. 

מפצלי החשמל ליד המיטה הבהירו שגם כאן אין מה לקוות לעליה באיכות החיים, והתקרה המתקלפת באמבטיה נראתה רע יותר מהטחב המוכר והאהוב בדירה הנעזבת. את הריח הכלבי העז אפשר היה אולי להוציא מהשטיח-קיר-לקיר עם קצת קירצוף, רצון טוב, והרבה תכשירים (מתי הפכתי לכזה עקר-בית פולני?) , אבל ריח השתן בחדר המדרגות הוא כנראה נתון שאין לשנותו כשאתה גר 3 מטרים מכיכר מסריק, הקפה ארומה של הפאנקיסטים.

ממשיכים בחיפוש

מה שטוב למדינה?

יש לי הערכה רבה למיומנות של צוות ארד – אדלר (מעתה אימרו: ארדלר) העומד מאחורי הקמפיין של ציפי לבני לראשות הממשלה. בפעלתנות שמעידה על מוכנות וביטחון עצמי שיחרר הצוות השבוע את הסנונית הראשונה מתוך קמפיין אינטנסיבי שיורעף עלינו מן הסתם עד ה-10 בפברואר, מועד הבחירות.

במפתיע, שלטי החוצות הנושאים את הסלוגן "ציפי לבני – מה שטוב למדינה" משדרים תחושה "חצי אפויה". המסר מהוקצע כנדרש ומגלם בתוכו לפחות שתי טענות:

• ציפי לבני עושה את מה שטוב למדינה – זה מסר שאמור לחזק את התחושה בציבור שמדובר בפוליטיקאית "אחרת", מדינאית שפועלת משיקולים ענייניים, ערכיים, מוסריים  וממלכתיים, וזאת בהנגדה לפוליטיקאים "קטנים" , מונעים מתוך אגו, עושים-לביתם, תאבי שררה וחובבי מינויים פוליטיים.
• ציפי לבני היא מה שטוב למדינה – היא האדם המתאים להוציא אותנו מהבוץ.

הבחירה במינוח "מדינה" מעניינת כשלעצמה. למה לא "מה שטוב לישראל"? נראה שהניתוח של ארדלר מעיד על כמיהה של הציבור לחיזוק המדינה הריבונית עצמה, כגורם מגדיר סדרים ואוכף שהוא חיצוני לעם. העם רוצה סדר, העם רוצה גבולות, העם רוצה אחריות וממלכתיות, העם רוצה שתיפסק ההפקרות הפוליטית. 

עד כאן נראה כמו מסר מהודק להפליא. אלא שפה נכנס הויז'ואל ומחרב את התוצאה הכוללת. משום מה בחרו להשתמש בתמונת ראש חתוכה בה המועמדת מביטה הצידה, במין "מהורהרת שיק", כשהתמונה הריבועית צפה בחלל לבן. התוצאה- תחושה של ניתוק. אולי זה מה שרצו ארדלר להשיג, לנתק את לבני מההקשר התנועתי ולהשכיח מאיתנו את העובדה שבקדימה חברים "כוכבים" כמו דניאל פרידמן, אברהם הירשזון ה"גענף", רוחמה אברהם בלילא ואולי אפילו חיים רמון.

לא יודע מה איתכם, אצלי השלטים מעוררים תחושה מסויימת של אי נוחות, ומציגים את לבני באור לא מחמיא.

לטעמי, כבוחר פוטנציאלי שנוטה להצביע ללבני,  יש צורך להציג מהרגע הראשון את לבני שרת החוץ, האישה הנחושה בחליפת השרד, האימא הלאומית עם הכתפיים הרחבות והמבט שיש בו הרבה קשיחות ורק שמץ של רוך, הפרלמנטרית הנחרצת שלא מפחדת לומר את דעתה. איפה תמונות הפגישות המדיניות, לאן נעלמה החליפה, איפה העמידה המנהיגותית הבטוחה על הפודיום, מאחורי המיקרופון?

המסקנה- ארדלר רוצים שנתמקד קודם במסר הטקסטואלי, שזוהי חשיפתו הראשונה, ועדיין זקוקים לתמונה כלשהיא כדי לעורר אצל קהל היעד אסוציאציות מוטמעות שכבר נרכשו לגבי לבני.

לטובתם, אני מקווה שלא יתעכבו הרבה לפני שיחרור המסרים הבאים בקמפיין, שיהיו, מן הסתם, עשירים יותר מבחינה חזותית.

Hello world!

גם המסע הארוך ביותר מתחיל בצעד אחד